ומה הסיבה שאדם טועם טעם מיתה בשינה?

כ' כסלו תשפ"ג  |  14.12.2022  |  13:33

חלקי הנשמה והרוח יוצאים מהגוף

מיד בשעה שאדם הולך לישון בלילה, יוצא מגופו חלק 'הנשמה' (זוהר פרשת חיי שרה קכא ע"ב) וגם חלק ה'רוח' בסוד "בידך אפקיד רוחי" דרך הגרון והאף. ואז עולה 'הנשמה' למעלה יחד עם 'הרוח' ואילו חלק 'הנפש' מתאספת ונטמנת עם כוחותיה בלב האדם שנאמר "אני ישנה ולבי ער". באותה השעה הגוף מתאווה לאותם חלקים ואומר "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך".

מה מחיה את האדם אם הנשמה עולה?

בשעת השינה והשכיבה של האדם הוא נעשה כאילו בטל ממציאותו ונשאר בו רק הכוח שבדמו לקיום הגוף כאשר גופו שוכב כמו אבן דומם, ומה שמחייה אותו הוא החלק הרוחני שבלבו אשר מחמם משם את כל הגוף. ואז האדם טועם 'טעם מיתה' במקצת, והוא כפי שאמרו רבותינו כי השינה היא "אחד משישים למיתה".

טעם מיתה

והסיבה שאדם טועם בה 'טעם' מיתה הוא כי השינה היא חלק מהמיתה, ועניינה ממש כמו 'מיתה' שאז הגוף מת והנשמה שבה אל מנוחתה. מסיבה זו 'המיתה' נקראת גם בשם 'שינה' כפי שנאמר על תחיית המתים לעתיד לבוא "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו". וכן בלשון רבותינו 'המיתה' נקראת "כד דמך" שהוא בארמית לשון 'שינה'. לכן הישן נחשב למת ורק ההבדל בין המיתה לבין השינה הוא שבמיתה יוצאת גם 'הנפש' מהגוף, ואילו בשינה 'הנפש' לא יוצאת ורק 'הרוח' ו'הנשמה' יוצאים מהגוף. ולוּלא יציאת 'הרוח' ו'הנשמה' בעת השינה לא היה האדם טועם בכלל טעם מיתה (נלקח מטעמי תורת חיים על פרשת ויצא).